שחור על גבי לבן, אפליקציה פשוטה שמחוייבת לעובדות, כמעט 9 מיליון מנויים. חשבנו שיש מה ללמוד מהם בתור חברה שמייצרת תוכן.
אני קורא נלהב של הטיימס, ואני פשוט מאוהב בחלקים הרבים שיש בעיתון הזה. מהבישול, דרך הלייפסטייל, ניתוחי עומק, דעות, כלכלה, המלצות ספרים, ביקורות טכנולוגיה, בריאות. אז חשבתי שבתור מי שמחזיק חברת תוכן, יש לי דבר או שניים ללמוד מהעיתון המוביל בעולם על איך לכתוב תוכן איכותי באמת.
הניו יורק טיימס הוא בין העיתונים הבולטים בעולם כי הוא רוצה לומר משהו. הוא משפיע על סדר היום הפוליטי, ולא רק בארה״ב. מרגישים שאנחנו הולכים ומדברים יותר ויותר על משבר האקלים? ובכן, הניו יורק טיימס היה מהראשונים בעולם להתחיל לקדם את זה כאג׳נדה ולהקדיש את זמנם של כתבים לכך. תהודה לתנועת #metoo? גם שם בלט ה-Nytimes בהתווית אג׳נדה וקידומה. הניו יורק טיימס הוא העיתון שמזוהה עם המחנה הליברלי-דמוקרטי בארה״ב, אבל יותר מכל, הוא מזוהה כעיתון שיש לו משהו לומר, והמשהו הזה הוא לרוב גלובלי ולא נוגע רק לאזרחיה של ארה״ב. כשאני מנסה לכתוב משהו, אני מעודד את הלקוחות שלי לתת את המסר שלהם. אנשים מתחברים לזה, גם אם זה משהו שהם לא מסכימים איתו בהכרח.
עובדות במקום הראשון. מדי פעם, אם תיכנסו לטיימס, תראו שאם עדיין אין לכם מינוי, הם יעודדו אתכם לעשות את זה עם הסיסמאות שלהם. אחת מהבולטות, היא "The truth is essential". אני יודע ממקור ראשון כמה חשובות לניו יורק טיימס העובדות, מאחר והתראיינתי אליהם. כאשר בשנת 2014, אי שם בעבר, גרתי בגרמניה ועוררתי את מה שזכה לכינוי מחאת המילקי, התראיינתי לעשרות כלי תקשורת, כולל אפילו הוושינגטון פוסט.
בעוד הכתבים הישראלים וגם חלק מהזרים מיהרו לפרסם כל מה שאמרתי כעובדות מובהקות, ולא עשו double check לשום דבר שאמרתי, הכתבת של הניו יורק טיימס היתה היחידה שלקחה את הזמן, הקשיבה למה שאמרתי, ביקשה להסתכל על הנתונים, רצתה שאשתף אותה בהוכחות לכך שקיבלתי כמויות מיילים שאמרתי שקיבלתי. לבסוף - דווקא מכל העיתונים, דווקא המאמר איתה לא התפרסם. אבל כל כך הערכתי את זה שהיא התעקשה להיפגש איתי, לבדוק הכל.
את המחוייבות הזו לאמת אתם רואים בכל מאמר קטן שלהם עד תחקיר ענק. יש להם רף עצמי גבוה מאד של סטנדארט נאמנות לעובדות, ואני מצפה מעצמי לאותו הדבר כאשר אני כותב תוכן ללקוחות שלי. גם אם זה ייקח טיפה׳לה יותר זמן. העיקר להיות צמודים לעובדות.
שורת הגירוי. אני בטוח שהניו יורק טיימס לא קורא לזה ככה, אבל מתחת לרוב הכותרות שלהם, יש עוד שורה וחצי של תת כותרת שמגרה קצת יותר את הקורא.ת ונותנת רמז על מה הולך להיות בתוך הכתבה. אני אישית אימצתי את זה גם למאמרים שלי וזה בהחלט הגיוני.
חיבור צבעוני לסיפורים. למרות שהניו יורק טיימס נצמד לעובדות ולמספרים, הרבה פעמים אני נהנה מאד לקרוא את הסיפורים שהם מוצאים, סביב בן אדם אחד או אישה אחת שחווים את התופעה שמתוארת בכתבה. יש להם את הכישרון לקחת את הדוגמה המייצגת (או הלא מייצגת, של המיעוט) ולהציג אותה בעומק, בצבעוניות, בכבוד ובעניין רב. הסיפורים תמיד מלאים בפרטים, ותמונת מושקעת אחת או שתיים. תמונות אמיתיות. בניו יורק טיימס אתם לא תראו אף תמונה משאטרסטוק. הרבה פעמים הם גם משתפים פעולה עם אמנים, אנימטורים וגרפיקאים מהשורה הראשונה רק כדי שיצרו להם גיף מעניין לכתבה ספציפית. אני פשוט מת על זה. אז נכון, הם העיתון עם הכי הרבה תקציב בעולם, אבל זה עדיין מדהים ומהמם אותי בכל פעם מחדש. אני תמיד אנסה לשלב תמונות אמיתיות בתכנים של הלקוחות שלי ולעולם אבל לעולם לא אשתמש בשאטרסטוק.
הכתבים שלהם מבינים. לא כל אחד יכול לכתוב על כל דבר. פשוט לא. הם מעסיקים כתבים וכתבות שכותבים לרוב במשך שנים על אותו הנושא, גם אם זו נישה מאד ספציפית. בעיתונים אחרים אין את הפריבילגיה להעסיק כל כך הרבה כתבים עם כל כך הרבה תחומי התמחות. אבל אצלם זה קורה, ויהיה כתב אחד שכל התפקיד שלו זה יהיה לסקר נושא ספציפי. ואני מת על זה.