אנשים המחזיקים בחברות בע״מ יספרו לכם מדוע בפשטות.
קשה לי להתעלם מאמירה זהה שאני שומע מבעל המספרה בה אני מסתפר במשך שנים באלנבי, מקרוב משפחה המחזיק בחברה בתחום הרכש הבטחוני ומחברים המנהלים חברות בתחום הטכנולוגיה והפרסום. בתקופת הקורונה, כולם הבינו שגם קיצוץ עצום במצבת העובדים והוצאתם לחל״ת כמעט ולא פוגע בהכנסות, אך משפר בצורה מהותית את הרווחיות. אחזור על זה באיטיות: המנטרה שאני שומע מבעלי חברות בע״מ היא שפחות עובדים, זה הרבה פחות הוצאות וכמעט אותן הכנסות. כלומר, הרווחיות משתפרת פלאים ולכן הם כבעלי השליטה בחברה יכולים למשוך יותר לעצמם.
כמעט משעשע לשמוע שהספר שלי צ׳ארלי וקרוב המשפחה עם החברה הבטחונית, נותנים בדיוק את אותו הטיעון. צ׳ארלי, אשר פיטר בתקופת הקורונה את כל עובדיו בלית ברירה ונשאר לבדו במספרה, מספר לי שהוא לא מתכוון להעסיק אותם בחזרה. ״את הנשמה הם לקחו לי״ הוא מספר. ״נאור תאמין לי אני בלי עובדים ומרוויח פי 2״. בצורה החיננית שלו, המהולה בקיתונות ביקורת בלתי-מנומסת על התנהלות המדינה, הוא מספר לי שהוא הפסיק לעבוד בשביל מחזור הכנסות גבוה והקורונה לימדה אותו לשמור על רווחיות משודרגת גם אם ההכנסות יורדות בקצת.
עבור קרוב המשפחה שמנהל חברה בתחום הרכש הבטחוני, המצב דומה: מצבת העובדים ירדה, הטיסות היקרות בביזנס לחו״ל התרסקו לאפס, הוצאת השכירות על המשרד הצטמצמה אך חוזי האספקה נותרו תקפים והרווחיות עלתה פלאים. אחרי שנים של עבודה באותן השיטות, הוא הבין שעובדים רבים ופמלייה שנשלחת לחו״ל כדי להרשים לקוחות, היא לא באמת הכרחית. הואצו אצלו תהליכים של עבודה מהבית, שימוש בעזרים טכנולוגיים לקביעת פגישות אונליין ושימוש בפרילנסרים יעילים לפרוייקטים נקודתיים.
רבים אחרים המקיפים אותי ומנהלים חברות, מצביעים בפניי על אותה הסוגייה: הוצאת העובדים לחל״ת לא פגעה בצורה מהותית בהכנסות אך הורידה בצורה מהותית את ההוצאות. התקופה הזו היתה תגלית עבור רבים לכך שהעובדים שלהם לא משפיעים לטובה בהכרח על שורת הרווח כמו שהם חשבו.
האבטלה עברה מפינת הקפה במשרד ללשכת התעסוקה
נגידת בנק ישראל לשעבר, קרנית פלוג הציעה עם פרוץ המשבר למדינת ישראל מה לעשות: להקפיא תשלומי מיסים, להרחיב את הזכאות לדמי אבטלה, לפצות עסקים ובעיקר לפעול מהר. הפיצוי לעסקים לא באמת הגיע, המיסים הוקפאו לשנייה וחצי, ההלוואות חולקו למעטים וההחלטה של רבים מבעלי העסקים היתה חותכת: לקצץ לעצמם במיסים באמצעות פיטור עובדים לצמיתות.
העסקת עובד בישראל מאד לא משתלמת למעסיק. הוא משלם אינספור מיסים ומכל כיוון: ביטוח לאומי, הפרשות לפנסיה, פיצויים, מס הכנסה. תהליך הפיטורין כרוך בבירוקרטיה רבה ובמקרים מסויימים הוא כמעט ובלתי אפשרי. הקורונה היוותה הזדמנות למעסיקים רבים לחתוך את העובדים שבעיקר שוחחו על הסדרה האחרונה שצפו בה בנטפליקס בפינת הקפה, ופחות היו יעילים לשורת הרווח של החברה. ההבדל בין העובדים החיוניים ללא חיוניים הפך לחותך במיוחד.
מעסיקים מתקשים להבין מה ההבדל בין שכיר שעובד מהבית לפרילנסר שעובד מהבית
זו שאלה אמיתית ששואלים את עצמם בעלי חברות רבים. כבר תקופה ארוכה שבעלי עסקים עובדים במודל היברידי בו חלק מהמועסקים הם שכירים וחלק גדול מהמשימות מבוצעות ב-Outsource בפורמט פרילנס. בימי שגרה, היה ברור מאד מיהו השכיר ומיהו הפרילנסר. השכיר מגיע בכל בוקר, מחתים שעון, זמין במייל ומשוטט ברחבי המשרד. הפרילנסר מצוי עם פיג׳מה בתאילנד או בבית ועושה את מה שצריך.
אך ההכרח לעבוד מהבית הפך את הגבול בין שכיר לבין פרילנסר לדק יותר. רבים התחילו לשאול את עצמם האם הם צריכים להעסיק במנגנון מסורבל ויקר שכירים, אם הם יכולים לקבל מפרילנסרים את מבוקשם במעין מודל ״אקורדיון״ אשר מתרחב ומצטמצם בהתאם לכמות העבודה הדרושה ולא מכריח אותם לעבור ״ועדת חקירה״ במידה וירצו לפטר אותם.
בעלי עסקים מבוססים מאד החליטו להיות ״קלים״ יותר והם לא ממהרים להחזיר את הכבדות שהכניסו למערכת העסקית והחשבונאית השכירים. כאשר יש פחות עובדים, צריך גם פחות שטח משרד ופחות כיבוד וקפה. פרילנסרים דואגים לעצמם ויכולים לעבוד מכל מקום. המחיר של שכיר הופך לגבוה במיוחד אם משקללים את סעיף ההוצאה על משרד. בעלי משרדים אשר החליטו שלא להעניק הנחה בתקופת הקורונה, כרתו למעשה את הענף עליו הם ישבו. יותר ויותר בעלי חברות מחליטים לצמצם את המשרדים שלהם ונכסים מתחילים להתפנות בקצב גבוה.
הזרמים התת קרקעיים היו שם כבר קודם
בשנים האחרונות, גדלה אוכלוסיית הפרילנסרים בעולם. בארה״ב למשל, מדובר במעל 56 מיליון פרילנסרים שמהווים מעל 40% מכוח העבודה. אם בעבר החלום של אנשים היה לעבוד בארגוני ענק כמו Google ,Facebook או חברת החשמל במקרה של ישראל, החלום החדש של אנשים הפך להיות פרילנסרים השולטים באיך שנראה היום שלהם ומסוגלים לחלק את הזמן שלהם בצורה שקולה בין המשפחה, הילדים, החברים וכן - גם העבודה.
השתנות החלום ההדרגתית יצרה מצב חדש בו יותר שכירים מוכשרים עברו בהדרגה לתת שירותי ייעוץ בצורה עצמאית ואילו מתחילים או עובדים שהעדיפו את היציבות, נשארו בתוך הארגונים. כמובן שאין כאן אמירה גורפת על כך שכל השכירים הם לא יעילים ורק רובצים בפינות הקפה והעוגיות לאורך היום. חברות רבות תלויות בכישוריהם של שכירים מסורים, אך מה שמתואר כאן הוא עמוק יותר. החלום החברתי לעבודה אידיאלית ואיזון עבודה-חיים השתנה עוד לפני הקורונה.
עבור שכירים רבים שפוטרו או עבדו לראשונה מהבית בחל״ת, התחיל לקסום הרעיון של עבודה ריכוזית פחות. גם אם לא 100% מהבית, הרעיון של יומיים בשבוע מהבית נראה לפתע הגיוני למדי. בתקופת הקורונה, שכירים מוכשרים שנפלטו החוצה לחל״ת, נאלצו להמציא את עצמם בקלות בתור נותני שירותים בפרילנס וגילו שזה לא כל כך נורא, אולי אפילו עדיף.
את מי יובל נוח הררי מכנה ה-Useless Class?
לא כולם יכולים להמציא את עצמם מחדש ולהיות ״עובדים חיוניים״. באחת ההרצאות המרתקות של יובל נוח הררי, הוא מספר על מעמד חברתי חדש שמתבסס ביננו: מעמד חסרי התועלת, ה-Useless class. קופאי בוולמארט שיפוטר בגלל תהליכי אוטומציה, כך מספר הררי, לא יוכל להמציא את עצמו כמהנדס חווית משתמש. אך עובד שיווק ב-Google, יוכל להמציא את עצמו בקלות יחסית בתור פרילנסר שנותן שירותי קידום תוכן דיגיטליים.
אם נחזור לרגע לדוגמא של המזכירה במספרה של הספר שלי ולדוגמא של בעלי החברות הטכנולוגיות, אפשר לראות הבדל מהותי ראשון. העובדת של צ׳ארלי הספר אשר תזכרה אותו על הפן הבא והצבע הבא, שייכת למעמד אותו מתאר יובל נוח הררי כ-Useless, יהיה לה קשה מאד להמציא את עצמה מחדש בתור בעלת מקצוע אחר.
לעומת זאת, העובדים הטכנולוגיים שפוטרו מחברות טכנולוגיה, גם אם יספגו פגיעה בכנף, יוכלו למצוא עבודת פרילנס או עבודה אחרת בתור שכירים גם אם בתנאים פחות אידיאליים. אבל גם בחברות הטכנולוגיה ישנם אנשים אשר שייכים למעמד ה-Useless והכישורים שלהם יכולים להיות מוחלפים בקלות. ההסתכלות של המדינה על עבודה לפי מגזרים לפיכך, מפספסת את הדקות של מעמד חסרי התועלת עליו מדבר יובל: אנשים שהטכנולוגיה מייתרת אותם ואין להם את היכולת להפוך בין רגע לבעלי מקצועות אחרים. רק שאין צורך לחכות לכך שהטכנולוגיה תמחק את המקצועות הללו, פרילנסרים הם תחליף טוב יותר מרובוטים כרגע.
המהפכה הטכנולוגית של ״מרץ החיוני״
בחודש מרץ, בנק הפועלים, לקוח שלי מזה תקופה ארוכה, ניהל איתי לראשונה פגישת Zoom מבלי הצורך שאכתת את רגלי לשדרות רוטשילד בתל אביב, על אף שאני גר קרוב. גם הם למעשה כבר היו בבית והבינו שהשד לא כל כך נורא ואפשר לעשות את זה ואפילו להיות אפקטיביים יותר. הם אפילו הבינו שלא צריך מערך מזכירויות מסובך כדי לשלוח לינק לפגישה.
באותו החודש, אמא שלי הזמינה לראשונה משופרסל אונליין משלוח. אפילו עבורי, תל אביבי טכנולוגי בן 31, היתה זו תקופת שיא של הזמנות ב-Wolt (אשר לא מעסיקה את שליחיה) בגדים אונליין מ-Factory 54 (אשר שולחת מוצרים עם חברת צד שלישי), משלוחי ווצאפ מהמכולת השכונתית (עובד זר מקסים הוא השליח ואני בספק אם הוא שכיר), והיתה גם שבירת שיא מכירות באתר האינטרנט שלי (והעוזר האישי שלי לא היה מעורב כלל בכך).
בחודש אחד אנשים שהועסקו אך היו שייכים למעמד ה-Useless חוו את חוסר התועלת על בשרם. כולנו קראנו לזה בשם אחר - חל״ת. לעומת זאת, אנשים שכן מועילים באמת למקום העבודה כונו עובדים ״חיוניים״. המשוואה הבאה מסכמת את מה שמרגישים בעלי חברות בימינו - יחי העובד החיוני, להתראות Useless. יש לשמור אך ורק על עובדים ושירותים חיוניים ולנקות את כל השאר מהמערכת. המדינה יכולה להתמודד כעת עם מה שיישאר.
ואולי זה בעצם דבר טוב?
יש בי מקום הומניסטי שחושב על כל אותם האנשים שישארו מובטלים. על המשפחות שלהם. על העצב שלהם. על כך שאיבדו רבים מהדברים שהיו להם ולא יחזרו מהר אם בכלל. אנשים שהרגישו שהעבודה שלהם היא רבת תועלת וגילו ברגע האמת שאף אחד לא צריך או יצטרך אותם. אנשים שהיו מעמד ביניים קלאסי, טסו פעמיים בשנה לחו״ל והרגישו שלמרות שהעבודה קשה, הם מצאו את מקומם בחברה. אנשים שיהיה להם מאד קשה בתקופה הקרובה.
אך יש בי גם מקום הומניסטי אשר תוהה האם פתרונות כגון שכר אוניברסלי לכל אדם, עדיפים על עבודה במקצועות קשים פיזית בגילאים מבוגרים. האם עבודות שאינן דורשות יכולת קוגניטיבית בשום צורה שהיא, הן ראויות בכלל לעבודה על ידי אנשים. האם המשפט שרבים מדי התחנכו עליו ש״כל עבודה מכבדת את בעליה״, הוא בעצם מנטרה שחוקה שיש לקרוא עליה תיגר וליצוק לתוך חיי בני האדם משמעות עמוקה יותר שאיננה רק עבודה, אם לא חייבים. אני בטוח שבתקופה שאחרי הקורונה כולנו נצטרך להתעסק בשאלות הבאות. מאד ייתכן, שבעוד עשור או שניים או שלושה, יראה לנו מופרך שאנשים עבדו בעבודות ״לא משמעותיות״ במהלך חייהם רק כי היו חייבים.
החשבון שאני בתור בעל חברה בע״מ עושה ובעלי חברות אחרים עושים הוא מאד פשוט. בהינתן תמיכה מזערית מהמדינה, עדיף לגלגל את האבטלה למסדרונות לשכת התעסוקה מאשר למשרד הפרטי. ברוכים הבאים לתקופה חיונית, גם אם זה כואב.